סמכויות חיפוש

בשנת 2012 נפל דבר במשפט הפלילי בישראל. בפרשת בן חיים, החליט בית המשפט העליון לזכות נאשם שהועמד לדין בגין החזקת סכין שלא כדין, עקב העובדה שהחיפוש על גופו היה בניגוד להוראות הדין ("חיפוש לא חוקי").

על אף המחשבה כאילו מדובר בעניין בסיסי, אין הדבר כך. בישראל, בניגוד לדין האמריקאי, לא חלה דוקטרינת "פירות העץ המורעל" (היינו, ראיות שהושגו באופן בלתי חוקי, תיפסלנה באופן אוטומטי) ועל כן, פסילת הסכין מלשמש ראייה במשפט היוותה תקדים חדשני.

הזיכוי באותה פרשה, נישען על פסיקה תקדימית קודמת של בית המשפט העליון בשנת 2006 בעניינו של יששכרוב, אז נקבע, כי בהתקיים תנאים מסוימים, תיפסל הודייתו של נאשם בעבירה, גם אם הייתה חופשית ומרצון. זאת עקב פגיעה קשה בזכויותיו הבסיסיות במהלך החקירה.

בעניינו של בן חיים, ערכו השוטרים חיפוש על גופו, ופגעו בפרטיותו שלא על פי הוראות הדין. על כן, החליט בית המשפט, שזכותו הבסיסית לפרטיות אשר הופרה, פגעה בתקינות ההליך המשפטי נגדו ובזכותו להליך הוגן. נוכח אלה, פסל בית המשפט את הסכין שנתפסה על גופו מלשמש כראייה במשפט. בן חיים, אשר הכחיש במהלך החקירה את העבירה שיוחסה לו ואף סירב להעיד במהלך פרשת ההגנה (במשפט הישראלי, הנאשם אינו מחויב להעיד במשפט נגדו), זוכה.

כפי שהוזכר, מדובר בעניין תקדימי המיטיב את המצב המשפטי עם נאשמים. יחד עם זאת, פסק הדין עצמו קבע גם נתיב חוקי לביצוע חיפוש על גופם של אזרחים, מבלי שלשוטרים תהיה סמכות חוקית לעשות כן. בדרך זו, על השוטר לבקש את הסכמתו של האזרח לביצוע חיפוש על גופו, לאחר שהבהיר לו שאם יסרב הדבר לא ייזקף לחובתו ("הסכמה מדעת").

בדרך זו, הרחיב בית המשפט באופן דרמטי את כוחן של רשויות החקירה בישראל.