הגנה מן הצדק

בשני העשורים האחרונים התפתחה דוקטרינת ההגנה מן הצדק במשפט הפלילי הישראלי, כאמצעי מגן מפני התעמרות הרשות וגורמי האכיפה בחשודים ונאשמים, תוך שימוש בלתי הוגן באמצעים העומדים לרשותם.

בתחילת הדרך, בפרשת ארנסט יפת, נקבע, כי במקרים בהם נהגה הרשות באופן שערורייתי, שיש בו רדיפה והתעמרות בנאשם או בחשוד, ואלה מזעזעים את המצפון ופוגעים בתחושת הצדק באופן דרמטי, תקום הדוקטרינה לטובתו של הנאשם. עוד הדגיש בית המשפט בפרשת יפת, כי רק במקרים נדירים ומיוחדים תתקבל טענה בדבר הגנה מן הצדק ותהיה לה השפעה מכרעת על עניינו של הנאשם.

בהמשך הדרך, עם התפתחות הפסיקה, נקבע בפרשת בורוביץ’ כי נקודת האיזון הוסטה, מהתנהגותה של הרשות אל הפגיעה הממשית בתחושת הצדק וההגינות כלפי הנאשם. היינו, בית המשפט בוחן האם זכותו למשפט הודן של הנאשם הופרה ולאו דווקא את אופן התנהגות הרשות. בכך, רוככה ההלכה הנוקשה שנקבעה בפרשת יפת, והוחל מבחן רחב המונה שלושה שלבים, כדי להחילה.

שלושת השלבים הם: בשלב הראשון בוחן בית המשפט האם נפלו פגמים בהליך המשפטי (החל מהחקירה הפלילית) ומהי עוצמתם. בשלב השני בוחן בית המשפט, האם בניהול ההליך המשפטי חרף אותם פגמים יש משום פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי, בית המשפט מעניק לנאשם את הסעד ההולם המאזן כראוי בין השיקולים, האינטרסים והערכים העומדים ביסודו של ההליך הפלילי, לבין הפגמים שנפלו בו.

מגוון הסעדים שבית המשפט ראשי ליתן הוא רחב:  הקלה בעונש, תיקון כתב האישום באופן המקל עם הנאשם ועד ביטולו של כתב האישום כולו במקרים חריגים ביותר.

WhatsApp צרו איתנו קשר