אי כשירות לעמוד לדין וסייג לאחריות פלילית של אי שפיות

 

  1. במקרים רבים, מנסים עורכי הדין המייצגים חשודים בעבירות חמורות – בדר״כ בעבירות רצח – לשכנע את בית המשפט, כי לקוחם אינו כשיר לעמוד לדין או שלא היה שפוי בעת ביצוע העבירה. נוכח מאמצים אלו, רוחות הציבור סוערות. האם אדם שהוכרז שהוא חולה בנפשו, יימלט מאימת הדין אך משום שהוא חולה בשלב המשפט? 
  2. על מנת לשפוך מעט אור על תחום זה, נדרש להבין תחילה כיצד הדין הפלילי מתייחס לחולי הנפש ומהן הסנקציות שניתן לנקוט אם מתקבלת טענה כזו במשפט.
  3. החוק הפלילי בישראל מגן על חולי הנפש בשני אופנים שונים והוא מתייחס לשתי נקודות זמן שונות. האחת, מצבו הרפואי של הנאשם בעת ביצוע העבירה, והשנייה במועד המשפט. שני אופנים אלו מציבים רף מאוד גבוה להוכחה, כפי שיפורט להלן.
  4. בראשונה, בעת ביצוע העבירה, נדרש להוכיח כי אדם שביצע מעשה עבירה, היה חולה בעת ביצועה במחלת נפש אשר פגעה בכושרו להבחין בין טוב לרע, ומחלתו הייתה זו שגרמה לו לבצע את העבירה. הטיעון העיקרי לקיומה של הגנה זו אומר, שכדי לבצע עבירה פלילית נדרש לגבש באופן רצוני את האשם הנדרש בפלילים.
  5. בשנייה, בעת ניהול המשפט, יש לשכנע את בית המשפט, כי הנאשם אינו מסוגל להבין את ההליך המשפטי ולשתף פעולה עם באי כוחו כדי לסייע להם להגן עליו.
  6. חשוב לזכור, כי בשני המסלולים אשר לכאורה מובילים ל"הימלטותו של נאשם מן הדין", ישנם לבית המשפט כלים נוספים שבכוחם להתמודד עם הסיכון הניבט ממנו, והוא רשאי להורות על החזקתו של הנאשם באשפוז כפוי או להטיל עליו צו לטיפול מרפאתי כפוי.
  7. עם זאת, בין שני המסלולים קיים הבדל מסוים. כך למשל, אם נאשם שהוחלט לגביו שאינו כשיר לעמוד לדין ישוחרר מהאשפוז בהחלטת ועדה פסיכיאטרית, היועץ המשפטי רשאי לחדש נגדו את ההליכים המשפטיים. לעומת זאת, בעניינו של נאשם שזוכה מחמת אי שפיות בעת ביצוע העבירה, על בית המשפט יהיה לקבוע שהנאשם ביצע את העבירה והוא יכול להורות על אשפוזו לתקופה המירבית הקבועה בצידה של העבירה. בעבירות מין למשל, לבית המשפט קיימת גם סמכות להורות על צו פיקוח מכוח החוק להגנה על הציבור מפני עבירות מין.
  8. הרציונל במתן ההגנות האמורות הוא ברור. מטרתו של הדין היא להעניש אנשים שעשו מעשה עבירה, לאחר שגיבשו את האשם הנדרש להרשעה בפלילים, והוא רואה בהם כשחקנים מרכזיים ושותפים מלאים לגיבוש קו ההגנה וניהול המשפט בעניינם. כאשר נאשם לא יכול היה לגבש אשם כזה, או לא יכול להיות שותף – ולו באופן חלקי – בניהול המשפט נגדו, לא ניתן לנהל נגדו הליך פלילי. הנטל לשכנע הוא עליו, ורף השכנוע הוא גבוה.